מאת:
לפני שבוע נפטר גיורא רום, אלוף הפלות ולוחם אמיץ, שנפל בשבי המצרי הנורא במלחמת ההתשה וחזר לטוס במלחמת יום כיפור.
בבלוג של גל
פרל נתקלתי בקטע מעניין שרום כתב על אומץ. בגיחת הפצצה במצרים הוא נתקל באש נ״מ
עזה. היעף הראשון נכשל והוא נאלץ לחזור שוב ושוב אל תוך האש עד שהצליח לפגוע. רום
יכול היה לנטוש את המשימה אבל גילה אומץ
יוצא דופן כשבחר לדבוק בה, אומץ ששאב מהדוגמה האישית שנדרש לתת כמפקד טייסת.
מה מביא
אנשים למעשה גבורה?
זה נושא שנחקר לעומק. המחקר המפורסם ביותר,
״אנשים מול אש״, פורסם על ידי ס.ל.א מרשל שסיכם את תצפיותיו ממלחמת העולם השנייה.
הוא הגיע למסקנה המדהימה שפחות מרבע מהלוחמים בקרב יורים לעבר האויב, השאר מסתתרים
ונמנעים מפעולה בשל פחד, חוסר אונים וחוסר רצון להרוג.
חוקרים רבים ביקרו את המחקר וטענו שהנתון מוגזם.
אבל יש הסכמה שאומץ - הנכונות להסתכן למען היעד או אחים לנשק - הוא מצרך נדיר
בקרב. כשבחנו מי הלוחמים שהפגינו אומץ בשיעור גבוה במיוחד, גילו שאלו היו קצינים,
טייסים, יחידות מובחרות ופק״ליסטים למיניהם (צלפים, כווני נ״ט וכו׳).
האם דווקא
לתפקידים אלו נבחרים חיילים אמיצים במיוחד? לא! עיון מדוקדק מצא שחיילים ״פחדנים״
שקיבלו תפקיד ייעודי הפגינו אומץ אחרי הקידום. משמע, האחריות היא שנוסכת אומץ. ככל
שחייל מקבל תפקיד חשוב וייחודי יותר, כך גדל הסיכוי שיסכן את עצמו ויגן על עמיתיו
בקרב.
כפי שגילה
גיורא רום, רובנו אמיצים. אנחנו רק צריכים הזדמנות להוכיח זאת.
ראו גם : סקירת הספר בלתי שביר בפורטל הגורם האנושי
תגובות
הוסף רשומת תגובה